גמילה ממוצץ

גם הורים אשר מעוניינים לנסות ולהציע לתינוק שלהם מוצץ נתקלים לעיתים בחוסר התלהבות של התינוק מה שגורם להם לחשוב שאולי הוא לא אוהב את המוצץ הספציפי ולנסות מוצץ במבנה אחר ולקנות עוד אחד ועוד אחד… בסופו של דבר רבים מהם מרימים ידיים באמרם: "התינוק שלי פשוט לא רוצה מוצץ". הורים שילדם הראשון לא השתמש במוצץ נוטים שלא להציעו או להציעו בהתלהבות פחותה גם לילדיהם הבאים. ואולם, מרבית התינוקות יסכימו להתרגל לשימוש במוצץ, גם אם בתחילה אינם מראים סימני התלהבות והטריק הוא להבין את מיקומו של רפלקס המציצה ולהפעיל עליו את הלחץ הקל הנדרש. רפלקס המציצה ממוקם ברום הפה, בחיך העליון. כאשר מכניסים את המוצץ לפיו של התינוק צריך להתגבר על רפלקס דחיקת הלשון ולהפעיל לחץ קל על החיך העליון וכן להניע את המוצץ מעלה ומטה בפיו, תוך הפעלת לחץ קל גם על הלשון. טכניקה זו מפעילה את רפלקס המציצה ומסייעת לתינוק לתפוס את הפעולה ולהתרגל למוצץ. אם האם בוחרת להניק, שימוש במוצץ מומלץ לאחר שההנקה התבססה, בגיל 3-4 שבועות. למרות הדעות החלוקות שהזכרתי, משרד הבריאות עצמו ממליץ על השימוש בו בשל התפיסה כי שימוש במוצץ מהווה גורם המפחית את הסיכון למוות בעריסה.

שימוש במוצץ  – מתוך האתר של משרד הבריאות

שימוש במוצץ הוא גורם מפחית סיכון. השימוש במוצץ מומלץ עבור תינוקות יונקים מעל גיל 3-4 שבועות, כאשר ההנקה מבוססת. את המוצץ אין לחבר בשרשרת או בכל חיבור אחר שעלול לגרום נזק לתינוק.

לשם הגילוי הנאות, כותבת פוסט זה היא תומכת נלהבת של השימוש במוצץ ואשמח להסביר גם מדוע. אני רואה במוצץ אמצעי להקלה על התינוק והפעוט ואמצעי עזר מושלם להורים. בוודאי אם את אם מניקה האפשרות להשתמש כמוצץ לשם הרגעת התינוק ולא להפוך למוצץ שלו בעצמך היא חשובה עד מאוד, היא מסייעת לתינוק לחזק  את יכולת הוויסות שלו וליצור ספרציה תקינה, כאשר בעזרת המוצץ הוא לומד להרגיע את עצמו. היא גם מאפשרת למישהו אחר לקחת את התינוק לשם הרגעתו ומשחררת את התובענות והתלות הרבה שגם כך קיימת בין התינוק לאם המיניקה. מוצץ מסייע בשנת לילה רציפה, מסייע בהרגעה בעת דחק כמו מצבי פרידה וכן מומלץ לשימוש במצבים בהם התינוק חווה כאב כמו בעת קבלת חיסון או טיפול רפואי לא נעים אחר.

גם אם השתכנעתם והצטרפתם להורים הרבים שילדיהם משתמשים במוצץ, מגיע הרגע בחייכם שגם ההורים אוהדי המוצץ הנלהבים ביותר מתחילים לגלות כלפיו איבה. זה קורה בדרך כלל כשהילד שלכם מגיע בערך לגיל שלוש. ובוודאי אם כבר הפך לאח.ו. בכור.ה לתינוק צעיר יותר. מבחינתכם עכשיו הוא כבר גדול וצריך להפסיק עם זה. אתם חוששים שהמוצץ מפריע לו לפתח את הדיבור, מעקם לו את השיניים ומקרב אתכם לטיפול אורתודנטי ובכלל, הוא כבר לא תינוק…

בבת אחת אתם הופכים להיות כפויי טובה ושוכחים את כל הטוב שהשימוש במוצץ עשה ובעיקר עושים כל זאת מעל לראשו של הילד.ה  שלכם שמבחינתו.ה להמשיך ולמצוץ עד החתונה…וכאן נכנסים היועצים למיניהם שהזהירו אתכם בדיוק מפני הרגע הזה – "אמרנו לכם שעדיף לא להרגיל אותו.ה למוצץ"…

ובכן, כדאי לדעת שבעולם הגיל הממוצע לפרידה מהמוצץ  נע סביב 3 ואילו בישראל לעומת זאת, כנראה שבשל העובדה שאנו חברה הסובלת ממתחים ביטחוניים ואחרים, גיל הפרידה הממוצע ממוצץ גבוה יותר והוא נע סביב גיל ארבע.

אז מתי כדאי להתחיל את הפרידה מהמוצץ?

כמו בכל דבר, גם הפרידה מהמוצץ הינה אינדיבידואלית וההחלטה על פרידה כזאת צריכה להיעשות מתוך התבוננות ביכולותיו של הילד ולא בגילו הכרונולוגי ובעיקר חשוב שההחלטה תילקח ללא השוואה לילדים אחרים – בני משפחה או חברים.

אז על מה צריך להסתכל:

• מידת היכולת לדחות סיפוקים של הילד (להמתין עד שייגשו אליו, לא להתפרץ כאשר הוא רוצה דבר-מה וכד')
• האם נעשתה גמילה משימוש בטיטולים
• האם במרחבים האחרים של החיים קיימת שגרה ולא נמצאים במצבי שינויי כמו שינויים משפחתיים מגורים, שינוי מסגרת חינוכית, לידת אח.ות, פרידת הורים וכד')
• האם קיימת מודעות של הילד לאפשרות הפרידה מהמוצץ ואף נכונות שלו.ה לכך.

ואיך עושים זאת?

ישנה כמובן הגישה הישירה וחדה שבה פשוט מודיעים לילד שהגיע זמן הפרידה מהמוצץ ופשוט מעלימים אותו מחייו גם אם הוא מוחה (והם בדרך כלל מוחים). מי רק יומיים שלושה ומי שבועיים שלושה ויש שאי השקט שהילד חש מופיע במקומות אחרים כמו התקפי זעם, נשיכות ומרדנות. ויש שיעברו למצוץ אצבע במקום מציצת המוצץ וכאן מדובר בגמילה הרבה יותר מורכבת. כבר בוודאי ברור לכם שאינני מחסידות שיטה זו כיוון שבעיני מדובר באקט של כוחניות, בדרך שאינה מכבדת את הילד ואף משקפת לו שאנו לא רגישים לצרכיו ולכן פוגעת באמון שצריך להתקיים בין הפעוט לדמויות המשמעותיות הסובבות אותו. ומה אני כן מציעה? כחלק מהאני מאמין ההורי שלי החלטה של פרידה מהמוצץ נעשית בשיתוף פעולה עם הילד ותוך תמיכה בו, בשילוב גילויי יצירתיות, סבלנות והתמדה.

• הצעד הראשון בדרך לפרידה מהמוצץ היא הפחתת השימוש בו. מינון השימוש במוצץ יכול להיעשות תמיד אך גם אם לא נעשה ניתן להתחיל ולהפחית את השימוש בו רק למצבים בהם הילד זקוק לו באמת. למשל בעת הרגעה או הירדמות ובמשך שאר היום המוצץ נמצא במיטה. רצוי המוצץ לא יהיה גלוי לעיניו של הילד במהלך שעות היום. בנוסף, רצוי שהילד יהיה עסוק ופעיל כיוון שרגעי שעמום וחוסר מעש מגבירים את אי השקט והגעגוע לשימוש במוצץ. בנוסף, מצבי עייפות ורעב מגבירים את הצורך במוצץ וכדאי להימנע מהם.
• שימוש בספרות וביקור בעץ המוצצים השכונתי (היום כמעט אין שכונה שמכבדת את עצמה שאין בה לפחות עץ אחד כזה) מסמנים לילד מהו עתידו של המוצץ, לכשיגיע מבחינתו.ה הרגע המתאים לכך.
• חשוב לקבל את נכונות הילד לפרידה מהמוצץ. וקחו בחשבון שגם כאשר הוא מביע הסכמה ונכונות עדיין הפרידה עצמה יכולה להיות אתגרית עבורו והוא יזדקק להכלה ולתמיכה. משפטים כמו: "אבל אמרת שאת.ה רוצה לזרוק את המוצץ אז למה את.ה בוכ.ה כעת" אינם הדרך הנכונה לסייע לו.ה…
• הכרות עם הילד הפרטי יכולה לנבא איזה אמצעי יכול להגביר את המוטיבציה שלו להיפרד מהמוצץ. אחד מבני למשל ראה יום אחד משחק גדול שהוצפן בארון חדר השינה שלי. כששאל מדוע המשחק נמצא שם אמרתי לו הוא ממתין לו לכשיפרד מהמוצץ. בני שהיה כבן שלוש וחצי החליט מייד שהוא מעוניין במשחק ומוכן לוותר על המוצץ. ואכן למרבה הפלא המוטיבציה הייתה כה חזקה (וכנראה גם הבשלות) שעוד באותו ערב ישן ללא המוצץ ולמחרת אכן קבל את המתנה. אודה ואתוודה שבמהלך שלושת הימים הראשונים לפרידה היו לו רגעי צער וחרטה, אולם באמצעות עידוד וחיזוק והבעת אמון ביכולתו להתגבר עליהם הוא אכן עשה זאת. מעניין שהוא עד היום זוכר אירוע זה כזיכרון חיובי (והוא כעת חייל בצנחנים).
• לעיתים גם ניצול של סיטואציה אקראית כמו אובדן המוצץ או קרע בו יכולים להיות הטריגר לפרידה, וזאת במידה והילד אכן בשל לכך ונעשו צעדים מקדימים של הכנה לקראת הפרידה ממנו. זה תלוי במידת היצירתיות של ההורים ובמידת התמיכה שהם מוכנים להציע לילד שעשוי להתקשות בתהליך אף שהוא עצמו מעוניין בו.

היו נכונים להחזיר את השימוש במוצץ אם זיהיתם שההחלטה שלקחתם על הפרידה ממנו נלקחה שלא במועדה. אם הילד אינו מצליח להתגבר על הפרידה מהמוצץ גם כחלוף שבועיים ומבטא ביטויי מתח קיצוניים הכוללים פגיעה משמעותית בחווית הרווחה שלו, אי שקט משמעותי, התקפי זעם שלא נחוו קודם לכן, רגרסיות שונות כמו הרטבה ויקיצות בלילה  וכד'. בעת שאתם משיבים לילד.ה את המוצץ, אמירה המכבדת את הצורך ולא מביעה אכזבה אלא אמון ביכולתו.ה העתידית להיפרד מהמוצץ היא המעשה הנכון.

ואם יורשה לי עוד סיפור אישי אחד לסיום – שתיים מבנותיי קרובות זו לזו בגילן. יום אחד הודיעה הצעירה שהיא זורקת את המוצץ וקיבלה על כך עידוד וחיזוק. שמעה זאת הבוגרת יותר בגיל ואמרה לעצמה שזה לא ייתכן שהיא הגדולה תהיה עם מוצץ בעוד אחותה הקטנה כבר לא והחליטה גם היא להיפרד מהמוצץ. אולם, בעוד שלצעירה המניע היה פנימי והגיע מתוכה, עבור הגדולה יותר הצורך במציצה היה עז והיא לא באמת הייתה מוכנה לפרידה זו ולכן בחרה בתחליף הקרוב ביותר- החלה למצוץ אצבע, הרגל ממנו נגמלה במאמץ רב לאחר מספר שנים (לא לדאוג הנ"ל כעת סטודנטית לרפואה), מה שמראה שגם ילדים שמתקשים בפרידה מהמוצץ/אצבע הם לא "מקרה אבוד…."😊