ילדים אינם "מקולקלים" ולא צריך "לתקן" אותם. הילדים מגיבים להורות של ההורים שלהם ואת זה צריך לשפר.
כאשר אני משוחחת עם ההורים אני עוזרת להם לראות את ההתנהגות של הילד לא כמכוונת נגדם – כ"דווקא" או כמאבק כוח, אלא כביטוי לאופי, לשלב התפתחותי, לחינוך אותו קיבלו ולאינטראקציות המשפחתיות שנוצרו.
מעניין, שעבור מרבית ההורים ההורות היא תחום משמעותי וחשוב ביותר בחייהם ויחד עם זאת מעטים ההורים אשר מקדישים זמן לחשיבה על החזון ההורי שלהם. שלהם ושל בן/ת הזוג השותפ/ה שלהם להורות. צריך להבין שכאשר יש פער גדול בין הרצוי למצוי, כאשר אין בחירות מודעות של ההורה בנוגע להתנהגות שלו כהורה נוצרות בעיות ההתנהגות שלאחר תקופה מגיעות לפתחן של מדריכות ההורים.
איך זה קורה ומה צריך לעשות?
בעיות "התנהגות" נוצרות כאשר יש במשפחה אקלים של ביקורתיות ושיפוטיות גם בין ההורים לבין עצמם וגם ההורים על הילדים, כאשר יש הרבה פיקוח ובקרה ופחות תמיכה, הכלה ומתן אפשרות לבחירה. למשל הורים שמדברים בצעקות או "בשלט רחוק" (לעומת קשר עין, גובה העיניים תוך בקשה ממוקדת ונגיעה בגופו של הילד למשך 5 שניות לפחות).
בנוסף, כאשר הילד חשוף לסחיטה רגשית כדוגמת: "למה אתה עושה לי את זה", "שוחד" ויחסים של משא ומתן זה המודל שהוא גדל לתוכו.
כאשר הילד נמצא בדפוס של מאבקי כוח, נדמה כאילו הדפוס הזה התקבע ונוצר מעין "ריקוד" שבו לכל צד – ההורים והילד תפקיד כתוב ברור וזהו ריקוד מעגלי שחוזר על עצמו. כדי לפתור זאת חייבים לשבור את המעגל הזה ולספק לו אלטרנטיבות אחרות לפעולה.
לילדים בגיל הרך ועד גיל שש בערך, הדחפים מאוד גבוהים ויכולת הויסות יותר נמוכה, לפיכך הם חווים הרבה מצבי תסכול. מצב תסכול הוא מצב שאינו נוח ונעים לנו בני האדם בכלל ובוודאי לילדים, כיוון שעדיין אין להם את היכולות התבוניות והרגשיות הבוגרות. ילדים מנסים להפסיק את מצב התסכול ולכן מנסים בכל דרך להשיג את מה שרצו – זמן משחק, זמן מסך, חפץ מסויים, תשומת לב ועוד. כאשר ההורה מבין זאת ומפסיק להתייחס אל התופעה כמכוונת נגדו הוא יכול להתחיל לסייע לילד לצאת מהמצב הזה.
חשוב להבין שהכוחות והפתרונות נמצאים אצל ההורה ולא אצל הילד. השאלה החשובה והמשמעותית ביותר שההורה יכול לשאול את עצמו כדי לעשות את השינוי היא – מה הילד שלי צריך ממני?
