ליד בית הורי היה כביש משופע, ריק ממכוניות. אבא שלי העלה אותי על האופניים ואמר לי להתחיל לרכוב. הבטיח שהוא מחזיק אותי מאחור. כל השכונה היתה מאחוריו, הסתכלו ועודדו.
מן הופעה כזו… והוא, הוא באמת החזיק. עד שעזב. ואז גיליתי שאף אחד לא מחזיק ונפלתי. זה היה בירידה, אז הנפילה לא היתה נעימה במיוחד. ואז הוא חייך ואמר: עכשיו, כשאת יודעת איך התחושה ליפול, את תתאמצי לא ליפול.
בקיצור, אני צריכה למצוא דרך אחרת ללמד אותן לנסוע על אופניים.
ידעתי שזה לא יהיה בירידה וגם לא יהיה קהל. אבל מה כן?
לא היו לי אופניים מתאימים, ללא גלגלי עזר. אז מאחד הזוגות שלהן הורדנו את גלגלי העזר. בשלב הזה הורדנו רק מזוג אחד כי החלטנו, אני ובן זוגי, לעשות את זה בשלבים. בהתחלה ירדנו איתן לחצר של הבניין ועשינו תור תור. כל אחת בתורה עלתה על האופניים ואנחנו מאחור, מחזיקים עם מקל של מטאטא. לאט לאט עזבנו קצת. אבל ממש לרגע.
חזרנו הביתה , נחנו קצת וירדנו שוב.
הפעם, אחת מהן כבר התחילה להבין את הקטע והצליחה לרכוב קצת לבד. ואז הגיע הבכי.
״היא נוסעת טוב ואני לא, זה לא פייר״ . ״היא טובה ואני גרועה״ וכו׳ וכו׳.
הסברנו למתייפחת שעוד שעה-שעתיים, אחרי שהיא תמשיך להתאמן, גם היא תצליח. אצל תאומים תמיד אחד / אחת יעשו משהו טוב יותר לפני השני. ותמיד תהיה ההשוואה. עלינו כהורים להימנע ככל האפשר מההשוואות. אלא שהחברה, ברובה, מתנהלת עם השוואות, אז אין לנו ברירה אלא ללמד אותם לחיות עם זה. לעודד ולשבח על השיפור שעשו ביחס לעצמם. להסביר שאנחנו לא עושים השוואות ושלכל אחד יש את הקצב שלו.
עלינו על האופניים ושוב ושוב ושוב. עד שגם היא הצליחה קצת. ואז חזרנו לראשונה ושוב לשניה…
ואז נסענו לסבתא. החלטנו שגם שם נתאמן, ולקחנו את האופניים. יצאנו למגרש שיושב על אותו הכביש שאני עצמי, כילדה, למדתי לרכוב על אופניים. ושוב כל אחת בתורה עלתה על האופניים. נפלה וקמה, נפלה וקמה… עד שלבסוף שתיהן נסעו בסיבובים מלאים. אפילו בלי ליפול.
אז עוד יש דרך לעשות. למשל ללמד איך ממש עוצרים. אבל החלק הקשה מאחורינו!
