בעוד מספר ימים תסתיים רשמית שנת הלימודים תשפ"ד ברשת מעונות היום של ויצו ברחבי הארץ.

היתה זו שנה מורכבת ומאתגרת, בצל מלחמה ושגרת חירום שליוותה את ההתנהלות שלכם כהורים ושל הצוותים החינוכיים שלנו במעונות.

כל יום עמד בפני עצמו, בכל יום נדרשנו לקבל החלטות ולנהל את המציאות באופן מיטבי לטובת הפעוטות הרכים במצבי אי ודאות.

גם כביכול הדברים הכי פשוטים – של איפה אוכלים, היכן ישנים – במרחב המוגן או בכיתה – הצטרכו להישקל בכל יום מחדש בהתאם לרמזור ולהנחיות פיקוד העורף.

בהזדמנות זו ארצה לומר תודה ולהצדיע לצוותי המעונות אשר עמדו איתנים יום יום שעה שעה לטובת הפעוטות בתקופה מאתגרת ברמה הלאומית.

ולכם ההורים, תודה על שהבעתם בנו אמון לאורך השנה והפקדתם בידנו את היקר לכם מכל.

בברכה שרון זיגדון
מנהלת האגף לגיל הרך, ויצו

הפוסט דבר מנהלת האגף הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.

אך מה קורה עם הילדים? האם הם יכולים להבין את מה שהם ראו? האם הם יכולים לתת פרשנות רגשית לחוויה הזו? האם הם יכולים להכיל את המציאות החדשה? איך נדע מה עובר ילדינו? איך נדע מה לעשות ואיך לעזור להם?

ילדים בגיל הרך אשר טרם רכשו את השפה באופן מלא, יספרו לנו על הקשיים שלהם ועל המצוקות שלהם בדרכים שונות, באמצעות התנהגויות. הרטבה, התפרצויות זעם, קשיי אכילה, קשיי שינה, זעם וסרבנות, חוסר רצון לשתף פעולה, למשל אי הסכמה להשתתף בחוגים או במפגשים חברתיים ועוד. את אותן התנהגויות אנו נצליח לראות ולזהות דרך הציורים שלהם.

הציורים מספרים לנו על התחושות, הרגשות וקשיים שעובר הילד. הם מספרים לנו על המקור לקושי. אנו נוכל להבין וללמוד דרך הציור מה עוצר אותו ומה יאפשר לו להתפתח ולצמוח. אנו נצליח לתת פתרון ספציפי לאותו ילד, ולא פתרון כללי לכולם.

אז מה אנו יכולים לראות בציור של ילד, אשר יסייע לנו להיכנס לעולמו הפנימי להבין אותו ולסייע לו? בציורי ילדים, למשל, אנו נסתכל על לחץ הפעולה. האם יש לחץ חזק או חלש. דבר אשר יכול להעיד על הטמפרמנט של הילד. האם נוטה להיות סוער או אולי עיקש… אנו נבדוק גם את עובי הקו, אשר נותן לנו משמעות רגשית. אנו נבדוק את הזרימה של הציור, שהיא ביטוי לעולם הפנימי של הילד. האם יש הלימה בין העולם הפנימי לחיצוני. או אולי אין זרימה, והפרשנות של הילד תהיה שדברים לא ברורים לו. דבר אשר יכול להוביל לכעס, להתפרצויות, ולתחושה של חוסר בטחון.  כשהילד מצייר, אנו נבדוק גם את המרחקים בין האלמנטים אשר צייר. האם הם קרובים, האם הם צפופים, האם הדף ריק או יותר מלא. דבר אשר יכול ללמד אותנו על תלותיות ופחד מצד אחד או אולי עצמאות ואינדיבידואליזם.

אנו נבדוק אברי גוף כמו צוואר, ידיים, צוואר, שיער, רגליים. כל אחד מאברי הגוף יכול ללמד אותנו על הפניות ועל היכולת של הילד לדבר ולשתף בחוויות אותם הוא עובר, או אולי בקושי שלו לדבר ולשתף, בחוסר יכולת לבקש עזרה וסיוע.

אסכם ואומר שציורי ילדים הם עולם ומלואו, דרך ציורי הילדים אנו נכנסים לתוך עולמו הפנימי היצירתי והסודי של הילד. דרך הציורים ניתן להבין את נפשו של הילד . הציורים הם כלי אבחוני מצד אחד, ומצד שני נותנים לנו פתרונות לקשיים איתם מתמודד הילד.

הפוסט סימני מצוקה אצל ילדים הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.

לגבי השאלה האם נכון להכניס את הפעוט למסגרת חינוכית בגיל הרך – אין תשובה נכונה או לא נכונה. היא תלויה באופי המשפחה. ישנן משפחות אשר נאלצות, מסיבות אישיות, להכניס את הפעוט למסגרת חינוכית בגיל יותר צעיר. לעומת משפחות אחרות, אשר יכולות לקחת את הזמן עם הפעוט בבית או עם מטפלת. ולכן הכי נכון הוא שכל משפחה תעשה את השיקול הנכון והמדויק לה.

במידה וכן החלטתם להכניס את הפעוט לפעוטון, חשוב שתדעו שהכניסה של הקטנטנים היא לרוב קלה. שכן הם אינם חווים את הפרידה כמו ילד מעל גיל שנה ומעלה, שהיה בצמידות לאם. לכן הפרידה תהיה אחרת.

תינוק אשר ניכנס למסגרת הרבה פעמים יחווה חוויות שמעצימות אותו ומשכללות את ההתפתחות הפיזית, הקוגניטיבית והרגשית. ולכך יתרון עצום . בפעוטון / גנון יש תכנית לימודים שנתית השמה דגש על התפתחותם של הילדים, וחושפת אותם לתכנים לימודיים שונים, אשר מקדמים ומפתחים אותם. יש חשיפה לדקלומים ושירים, מה שמסייע להתפתחות השפתית שלהם. ישנם שיעורי תנועה, אשר מקדמים ומשכללים את היכולות המוטוריות. לגבי המזון, יש תפריט מבוקר, מאוזן, נכון ובריא לילדים, שנבנה על ידי מומחית מזון. ולזה יתרון עצום. החשיפה לסוגי מזון שונים מלמדת את הילדים להכיר טעמים שונים ומרקמים אחרים, דבר אשר יכול להפוך אותם לאניני טעם.

חשוב לציין שהמבנים הציבוריים גדולים רחבים ומזמינים מאוד. הילדים נחשפים למשחקים רבים, לחוגים ולחצר רחבה ומאובזרת. כל אלה ביחד מסייעם להתפתחות התקינה של הילדים. ולסיום אני רוצה להתייחס לנושא התנהגות לא נאותה בפעוטונים. נכון, זה קיים, זה נמצא. האם בגלל זה לא נרשום את הילדים למעון? התשובה שלי היא חד משמעית לא! יש מעונות רבים, טובים מאוד, וצוותים נאמנים למקצוע שנותנים את כל כולם לילדים. אנו ההורים צריכים להיות קשובים לילדים, ולהיות ערניים כל הזמן לשינויים ולניואנסים הכי קטנים איתם הם חוזרים הביתה. תשאלו שאלות, תבררו. תציקו אם צריך. אל תחששו. ויחד עם זאת אל תשכחו לתת מילה טובה וחמה לצוות שמלמד, מחנך, עוטף ואוהב את ילדיכם.

הפוסט רישום לפעוטונים ומסגרות לגיל הרך הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.

הנשיכה היא דחף שקשה לילד לשלוט בו ומקורה ברכיב 'התוקפנות'.

לדברי תאורטיקנים כמו פרויד, קליין וויניקוט, רכיב ה'תוקפנות' הינו מולד ונמצא בכל אחד מאיתנו. אנחנו פוגשים אותו למשל כבר בנשיכת התינוק את פיטמת אימו או במשיכת השיער שלה.

לדבריהם יש לאפשר לתינוק ולילד הגדל להביע תוקפנות טבעית זו (בצורה מעודנת, שלא תעורר כעס רב כלפיו או תגרום לו לרגשות אשם כבדים) ולא לדכא ניסיונותיו אלו, אחרת יפנה את הדחף לתוקפנות כלפי עצמו.

אם נהיה כנים, המילה "תוקפנות" מעוררת חשש ומדליקה כעס גם בליבנו. הרי אנחנו רוצים לחנך לוויסות, לאמפתיה, לסדר ולגבולות. ובכלל, מה לתוקפנות ולתינוק רך ותמים שבא לעולם?

אז בואו ננשום ונירגע. הרכיב המפחיד הזה, תוקפנות, כולל בתוכו את יצר החיים (פרויד), את התעוזה, את יצר המין, השמחה, היצירתיות והיוזמה. התפקיד שלנו, המבוגרים, ההורים ואנשי החינוך הוא לעדן את הייצר המפחיד הזה ולהתאימו לסביבה החברתית ולחוקיה.

מלבד ייצר התוקפנות, יש בכל אחד מאיתנו יצר מולד שהינו אהבה ורצון להיטיב עם האחר (מלאני קליין).

אז ודאי תשאלו – איך נוכל לשלב בין תוקפנות לבין רצון להיטיב עם האחר?

התשובה היא – על ידי כך שנלמד לקבל את החלקים התוקפניים שבתוכנו, שלא ניבהל מהם, כך הם יהיו פחות מאיימים. המודעות תפחית את הביטוי שלהם במציאות ונוכל לתת יותר אהבה לסביבה.

תפקיד ההורה הוא לעזור לילד להפחית את החרדה שנמצאת בו, להכיר בתוקפנות שלו ולווסת אותה. כלומר, להתייחס לתוקפנות, לשים גבולות מבלי להעביר לילד את המסר שהוא "ילד רע".

ויניקוט טבע את הביטוי "לשרוד את התוקפנות". חשוב להתייחס ולשים גבול לתוקפנות הילד אך לא צריך להיבהל ממנה.

על פי וויניקוט התוקפנות מהווה חלק מהמבנה הבסיסי של הנפש, והתפתחות תקינה של תוקפנות הינה חיונית לבריאות הנפשית של האדם. לטענתו, תוקפנות שהתפתחה באופן תקין היא בעצם תפיסת מקום בעולם, כלומר נפרדות.

נפרדות

ילד נושך מסמן את נוכחותו ואת היותו בעל רצונות משלו ששונים משל הסביבה, במיוחד בגיל שנתיים שבו הוא נמצא בשלב המרי ורוצה לעשות הכול בדרכו.

לכן, גם כשאנחנו מאד כועסים ומאוכזבים מהילד, חשוב להתייחס רק להתנהגותו ולא לבטל אותו ( לא נאמר "אתה תמיד נושך ומרגיז"). נזכור שהילד הוא הרבה יותר מילד תוקפן ונשכן. יש בו תכונות נהדרות, אמפתיה ורצון להיות טוב ומיטיב וחשוב שנתייחס לכל החלקים הנהדרים שבו כאשר הם באים לידי ביטוי.

התייחסות להתנהגות טובות במילים טובות ומעצימות, יוצרות מוטיבציה להתנהגות חברתית מיטיבה  (אפקט פיגמליון).

קושי בוויסות

ילדים בגיל הרך מתקשים להתאפק ולעכב התנהגות. כשילד רואה וחושק בחפץ הוא מתקשה להבין שגם אחרים רוצים לשחק בו וקשה לו להתאפק ולחכות לתורו. בשלב מוקדם זה הוא ישתמש בכלי חברתי ראשוני ופרימיטיבי כמו נשיכה כדי להשיג מה שרצה.

טמפרמנט

ילדים נבדלים במזגם. ילדים בעלי טמפרמנט סוער יגיבו בעוצמה לנוכח תסכול וינסו להשיג את מבוקשם באמצעות נשיכות.

קשיים שפתיים

 בגיל הרך שבין 2-3, השפה עדיין לא מפותחת דיה ולעיתים ישנו פער בין ההבנה והיכולת להביע במילים את מה שרוצים, התסכול שבאי היכולת להביע רצון במילים מעודד את הדחף לנשוך, הילד מתנהג את מה שהוא משתוקק לו.

גורמים תחושתיים

 הקשר הראשוני של תינוקות עם העולם נוצר באמצעות הפה. ילדים עם קושי תחושתי ובמיוחד אלו שזקוקים לגירויים תחושתיים עמוקים יהיו בעלי נטייה רבה יותר לנשוך.

אז תכלס, איך נגיב לנשיכות?

1. נגיב לנשיכות בדיוק כמו לכל התנהגות חברתית פוגענית אחרת, נזכיר את הגבולות "אנחנו לא נושכים אצלנו בבית/בגן". בסבלנות אך בנחישות, גם אם התהליך אורך זמן.
2. אין להגיב בתוקפנות ובענישה! כעס צעקות וענישה יפגעו בדימוי העצמי של הילד וביכולתו לתת אמון במבוגרים.
3. צריך לאפשר לילד לתקן ולקבל מחוות תיקון, פיצוי ואהבה מצידו. ההורה/המחנכת תראה לילד שהמצב הפיך ואפשר לתקן אותו.
4. רצוי לתצפת על ילד שנוטה לנשוך ולברר באיזה סיטואציות זה קורה. בבית לעיתים ילד זקוק לתשומת לב גם אם היא שלילית (לידת אח) אם זה המצב, נחפש דרכים מקובלות להעניק תשומת לב כמו זמן איכות אישי. במעון זה יכול להיות קשור לעייפות, לרעב או לתסכול חברתי.
5. חשוב ליידע את הורי הילד הננשך מבלי להאשים את הילד הנושך ומבלי לתייג אותו כילד רע ואלים. הנשיכה הינה תופעה שכיחה וחולפת ולא מעידה על חינוך לקוי.

אם ילד מרבה לנשוך, חשוב ליידע את הוריו מבלי להאשימם ולחשוב יחד עימם  מה יכולות להיות הסיבות לכך על  מנת לעזור לילדם.

הפוסט נשיכות בגיל הרך הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.

השינויים שמתרחשים בחוץ משפיעים עלינו ישירות בצורת הלבוש שלנו. אנו משנים את מלתחת הבגדים הקיציים שלנו בהדרגה מהוספת עליונית בהתחלה, עד לשכבות של בגדים חמים ומפנקים. ישנם אנשים שאוהבים את מזג האוויר הקר ואוהבים עוד יותר את החורף אך מבנינו, יש גם כאלה שפחות אוהבים את החורף והרבה פעמים בגלל הסרבול שיש בבגדים ארוכים והלבוש השכבתי שהופך את התנועה לכבדה ואיטית.
מה הייתם אומרים אם ילדיכם היה מבקש להיגמל מהטיטול בעונת החורף? האם זה אפשרי? האם זה נכון לעבור תהליך כזה בעונת החורף? האם זה נכון לגמול אותם בעונה זו של השנה או שנכון לחכות לעונת האביב  והקיץ כשצורת הלבוש קלילה יותר, מזג האוויר חם ונעים?
אז מה אתם אומרים? 
הורים יקרים אני שמחה לבשר לכם שגמילה מטיטולים לא שייכת לאף עונה ! לא שייכת למקום, או לזמן מסויים!
גמילה מטיטולים שייכת אך ורק לרצון של הילד , שייכת לזמן הבשלות האישי שלו.
ולשם זה כל שעליכם לעשות הוא להקשיב לילד ,לרצון שלו ובמקביל לראות את ההתפתחות הפיזית והרגשית שלו . משמע:

• אם הילד מבקש לעשות את צרכיו בשירותים בעונת החורף אפשרו לו ואל תעצרו אותו
• שימו לב שמהרגע שהחלפתם טיטול  עד להחלפה הבאה הטיטול יבש/לא מלא מידי
• הילד מכריז בקול רם בכל פעם שיש לו פיפי עודדו אותו ללכת לשירותים!
• במהלך היום בנגיעות קטנות בלי לחץ שלכם תבררו אם רוצה ללכת לשירותים. זה יחזק את הרצון הפנימי שלו להמשיך ללכת ויחזק את בטחונו העצמי.
• נקודה לא פחות חשובה היא הפניות שלכם ההורים. הורה שלא מוכן נפשית להתחיל בגמילה של הילד על אף הסימנים הברורים שהוא נותן הצעה שלי אל תתחילו וגם כאן אין קשר לעונה בה אנו נמצאים.

אלו הן נקודות חשובות שעלינו לבדוק האם הם מתקיימות אצל ילדנו. במידה וכן אני רוצה לאחל לכם גמילה נעימה ובהצלחה.

הפוסט גמילה מחיתול בחורף הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.

שימוש במוצץ  – מתוך האתר של משרד הבריאות

שימוש במוצץ הוא גורם מפחית סיכון. השימוש במוצץ מומלץ עבור תינוקות יונקים מעל גיל 3-4 שבועות, כאשר ההנקה מבוססת. את המוצץ אין לחבר בשרשרת או בכל חיבור אחר שעלול לגרום נזק לתינוק.

לשם הגילוי הנאות, כותבת פוסט זה היא תומכת נלהבת של השימוש במוצץ ואשמח להסביר גם מדוע. אני רואה במוצץ אמצעי להקלה על התינוק והפעוט ואמצעי עזר מושלם להורים. בוודאי אם את אם מניקה האפשרות להשתמש כמוצץ לשם הרגעת התינוק ולא להפוך למוצץ שלו בעצמך היא חשובה עד מאוד, היא מסייעת לתינוק לחזק  את יכולת הוויסות שלו וליצור ספרציה תקינה, כאשר בעזרת המוצץ הוא לומד להרגיע את עצמו. היא גם מאפשרת למישהו אחר לקחת את התינוק לשם הרגעתו ומשחררת את התובענות והתלות הרבה שגם כך קיימת בין התינוק לאם המיניקה. מוצץ מסייע בשנת לילה רציפה, מסייע בהרגעה בעת דחק כמו מצבי פרידה וכן מומלץ לשימוש במצבים בהם התינוק חווה כאב כמו בעת קבלת חיסון או טיפול רפואי לא נעים אחר.

גם אם השתכנעתם והצטרפתם להורים הרבים שילדיהם משתמשים במוצץ, מגיע הרגע בחייכם שגם ההורים אוהדי המוצץ הנלהבים ביותר מתחילים לגלות כלפיו איבה. זה קורה בדרך כלל כשהילד שלכם מגיע בערך לגיל שלוש. ובוודאי אם כבר הפך לאח.ו. בכור.ה לתינוק צעיר יותר. מבחינתכם עכשיו הוא כבר גדול וצריך להפסיק עם זה. אתם חוששים שהמוצץ מפריע לו לפתח את הדיבור, מעקם לו את השיניים ומקרב אתכם לטיפול אורתודנטי ובכלל, הוא כבר לא תינוק…

בבת אחת אתם הופכים להיות כפויי טובה ושוכחים את כל הטוב שהשימוש במוצץ עשה ובעיקר עושים כל זאת מעל לראשו של הילד.ה  שלכם שמבחינתו.ה להמשיך ולמצוץ עד החתונה…וכאן נכנסים היועצים למיניהם שהזהירו אתכם בדיוק מפני הרגע הזה – "אמרנו לכם שעדיף לא להרגיל אותו.ה למוצץ"…

ובכן, כדאי לדעת שבעולם הגיל הממוצע לפרידה מהמוצץ  נע סביב 3 ואילו בישראל לעומת זאת, כנראה שבשל העובדה שאנו חברה הסובלת ממתחים ביטחוניים ואחרים, גיל הפרידה הממוצע ממוצץ גבוה יותר והוא נע סביב גיל ארבע.

אז מתי כדאי להתחיל את הפרידה מהמוצץ?

כמו בכל דבר, גם הפרידה מהמוצץ הינה אינדיבידואלית וההחלטה על פרידה כזאת צריכה להיעשות מתוך התבוננות ביכולותיו של הילד ולא בגילו הכרונולוגי ובעיקר חשוב שההחלטה תילקח ללא השוואה לילדים אחרים – בני משפחה או חברים.

אז על מה צריך להסתכל:

• מידת היכולת לדחות סיפוקים של הילד (להמתין עד שייגשו אליו, לא להתפרץ כאשר הוא רוצה דבר-מה וכד')
• האם נעשתה גמילה משימוש בטיטולים
• האם במרחבים האחרים של החיים קיימת שגרה ולא נמצאים במצבי שינויי כמו שינויים משפחתיים מגורים, שינוי מסגרת חינוכית, לידת אח.ות, פרידת הורים וכד')
• האם קיימת מודעות של הילד לאפשרות הפרידה מהמוצץ ואף נכונות שלו.ה לכך.

ואיך עושים זאת?

ישנה כמובן הגישה הישירה וחדה שבה פשוט מודיעים לילד שהגיע זמן הפרידה מהמוצץ ופשוט מעלימים אותו מחייו גם אם הוא מוחה (והם בדרך כלל מוחים). מי רק יומיים שלושה ומי שבועיים שלושה ויש שאי השקט שהילד חש מופיע במקומות אחרים כמו התקפי זעם, נשיכות ומרדנות. ויש שיעברו למצוץ אצבע במקום מציצת המוצץ וכאן מדובר בגמילה הרבה יותר מורכבת. כבר בוודאי ברור לכם שאינני מחסידות שיטה זו כיוון שבעיני מדובר באקט של כוחניות, בדרך שאינה מכבדת את הילד ואף משקפת לו שאנו לא רגישים לצרכיו ולכן פוגעת באמון שצריך להתקיים בין הפעוט לדמויות המשמעותיות הסובבות אותו. ומה אני כן מציעה? כחלק מהאני מאמין ההורי שלי החלטה של פרידה מהמוצץ נעשית בשיתוף פעולה עם הילד ותוך תמיכה בו, בשילוב גילויי יצירתיות, סבלנות והתמדה.

• הצעד הראשון בדרך לפרידה מהמוצץ היא הפחתת השימוש בו. מינון השימוש במוצץ יכול להיעשות תמיד אך גם אם לא נעשה ניתן להתחיל ולהפחית את השימוש בו רק למצבים בהם הילד זקוק לו באמת. למשל בעת הרגעה או הירדמות ובמשך שאר היום המוצץ נמצא במיטה. רצוי המוצץ לא יהיה גלוי לעיניו של הילד במהלך שעות היום. בנוסף, רצוי שהילד יהיה עסוק ופעיל כיוון שרגעי שעמום וחוסר מעש מגבירים את אי השקט והגעגוע לשימוש במוצץ. בנוסף, מצבי עייפות ורעב מגבירים את הצורך במוצץ וכדאי להימנע מהם.
• שימוש בספרות וביקור בעץ המוצצים השכונתי (היום כמעט אין שכונה שמכבדת את עצמה שאין בה לפחות עץ אחד כזה) מסמנים לילד מהו עתידו של המוצץ, לכשיגיע מבחינתו.ה הרגע המתאים לכך.
• חשוב לקבל את נכונות הילד לפרידה מהמוצץ. וקחו בחשבון שגם כאשר הוא מביע הסכמה ונכונות עדיין הפרידה עצמה יכולה להיות אתגרית עבורו והוא יזדקק להכלה ולתמיכה. משפטים כמו: "אבל אמרת שאת.ה רוצה לזרוק את המוצץ אז למה את.ה בוכ.ה כעת" אינם הדרך הנכונה לסייע לו.ה…
• הכרות עם הילד הפרטי יכולה לנבא איזה אמצעי יכול להגביר את המוטיבציה שלו להיפרד מהמוצץ. אחד מבני למשל ראה יום אחד משחק גדול שהוצפן בארון חדר השינה שלי. כששאל מדוע המשחק נמצא שם אמרתי לו הוא ממתין לו לכשיפרד מהמוצץ. בני שהיה כבן שלוש וחצי החליט מייד שהוא מעוניין במשחק ומוכן לוותר על המוצץ. ואכן למרבה הפלא המוטיבציה הייתה כה חזקה (וכנראה גם הבשלות) שעוד באותו ערב ישן ללא המוצץ ולמחרת אכן קבל את המתנה. אודה ואתוודה שבמהלך שלושת הימים הראשונים לפרידה היו לו רגעי צער וחרטה, אולם באמצעות עידוד וחיזוק והבעת אמון ביכולתו להתגבר עליהם הוא אכן עשה זאת. מעניין שהוא עד היום זוכר אירוע זה כזיכרון חיובי (והוא כעת חייל בצנחנים).
• לעיתים גם ניצול של סיטואציה אקראית כמו אובדן המוצץ או קרע בו יכולים להיות הטריגר לפרידה, וזאת במידה והילד אכן בשל לכך ונעשו צעדים מקדימים של הכנה לקראת הפרידה ממנו. זה תלוי במידת היצירתיות של ההורים ובמידת התמיכה שהם מוכנים להציע לילד שעשוי להתקשות בתהליך אף שהוא עצמו מעוניין בו.

היו נכונים להחזיר את השימוש במוצץ אם זיהיתם שההחלטה שלקחתם על הפרידה ממנו נלקחה שלא במועדה. אם הילד אינו מצליח להתגבר על הפרידה מהמוצץ גם כחלוף שבועיים ומבטא ביטויי מתח קיצוניים הכוללים פגיעה משמעותית בחווית הרווחה שלו, אי שקט משמעותי, התקפי זעם שלא נחוו קודם לכן, רגרסיות שונות כמו הרטבה ויקיצות בלילה  וכד'. בעת שאתם משיבים לילד.ה את המוצץ, אמירה המכבדת את הצורך ולא מביעה אכזבה אלא אמון ביכולתו.ה העתידית להיפרד מהמוצץ היא המעשה הנכון.

ואם יורשה לי עוד סיפור אישי אחד לסיום – שתיים מבנותיי קרובות זו לזו בגילן. יום אחד הודיעה הצעירה שהיא זורקת את המוצץ וקיבלה על כך עידוד וחיזוק. שמעה זאת הבוגרת יותר בגיל ואמרה לעצמה שזה לא ייתכן שהיא הגדולה תהיה עם מוצץ בעוד אחותה הקטנה כבר לא והחליטה גם היא להיפרד מהמוצץ. אולם, בעוד שלצעירה המניע היה פנימי והגיע מתוכה, עבור הגדולה יותר הצורך במציצה היה עז והיא לא באמת הייתה מוכנה לפרידה זו ולכן בחרה בתחליף הקרוב ביותר- החלה למצוץ אצבע, הרגל ממנו נגמלה במאמץ רב לאחר מספר שנים (לא לדאוג הנ"ל כעת סטודנטית לרפואה), מה שמראה שגם ילדים שמתקשים בפרידה מהמוצץ/אצבע הם לא "מקרה אבוד…."

הפוסט גמילה ממוצץ הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.

ולמה זה כך? לכאורה קרה לכם הדבר הנפלא והקסום ביותר – נולדו לכם ילדים והפכתם להיות הורים. אבל, הפלא הקסום הזה הביא איתו גם 45 שעות שבועיות של משימות וצרכים תובעניים ובלתי ניתנים לדחייה זאת בנוסף לשינויים פיזיים והורמונליים שמתרחשים הן אצל האישה והן אצל הגבר וכן שינויים בכל תחומי החיים – קריירה, הוצאות כספיות, חיי חברה.. יש לכם הרבה פחות זמן ואתם הרבה יותר עייפים.. וכשמגיע הילד השני אז כבר מדובר באתגר מורכב עוד יותר של צרכים ומשימות נוספות והתאמה לשני ילדים בעלי צרכים שונים ולפעמים אף מתנגשים…

שינוי דרמטי כזה מצריך בסיס זוגי איתן שאם לא כך מהר מאוד נתקלים בקשיים ומופיעים סדקים והזוגיות עלולה להתפרק ואני אולי אפתיע אתכם אם אגיד שזוגות רבים לא עומדים בלחץ הזה ולמעשה 50% מהגירושים מתרחשים ב5-7 השנים הראשונות להורות.

אבל אתם בהחלט לא מוכרחים להיות חלק מהסטטיסטיקה הזאת.

 הקושי המרכזי אתו מתמודדים ההורים החדשים הוא הצורך במציאת האיזון הנכון בין הזוגיות וההורות, חשוב לזכור כי זוגיות ואינטימיות הם מפתח לחיים בריאים ומספקים. הזוגיות היא הבסיס וההורות היא הערך המוסף שלהם ובכלל, הזוגיות הייתה כאן קודם וגם יכולה להמשיך הרבה אחרי שהילדים יצאו מהבית ויקימו זוגיות משלהם (ומניסיון אני אומרת שזה קורה הרבה יותר מהר משנדמה לכם…). למען האמת השינוי הדרמטי הזה של לידתה של משפחה ובהמשך בניית המשפחה יכולים גם להיות תקופה של בניית הזוגיות והעמקת הקשר הזוגי שלכם, וזאת בתנאי שתתייחסו לכך כאל משימה משותפת, כאל עבודת צוות.

מחקרים מראים שזוגותמתווכחים על הזמן הזוגי והוויתורים האישיים, על יחסי המין, על כספים וההוצאות, על החלוקה בנטל עבודות הבית, על מעורבות המחותנים, על מיומנויות הוריות, וחינוך הילדים. אבל ויכוח הוא בעצם תוצאה של שיחה שלא התקיימה, כלומר במקום לצפות שהאחר יבין מה אתם רוצים ולמה אתם זקוקים פשוט תבקשו. זה חוסך כל כך הרבה תסכול וכאב. כמובן שצריך ללמוד איך לנהל את התקשורת בצורה מכבדת ואדיבה ולא שיפוטית וביקורתית, אבל אלה כלים שכל אחד יכול ללמוד.

הורות לא צריכה להיות משהו שמנהל אתכם אלא הורות זה משהו שאתם עושים לעצמכם ויכולים לנהל אותה כרצונכם, למרות האתגרים ויש לי כמה רעיונות בשבילכם –

• אל תהססו לקבל עזרה מבני משפחה או בתשלום (זה שווה את זה) ולחזור לבילוי משותף ומהנה – פנו ערב בשבוע או לכל הפחות פעם בשבועיים רק לשניכם. כך גם הילדים שלכם לומדים מה זה זוגיות ומבינים שיש לכם קיום חוץ מאשר להיות ההורים שלהם….
• אל תסתגרו רק בתוך הבית והקן המשפחתי הקטן שלכם, השתתפו בפעילויות חברתיות ומשפחתיות, זה יוצר גיוון ו"החלפת אויר" וגם עוזר לתרגל מיומנויות של שיתוף פעולה וגם הילדים לומדים שהם חלק ממשפחה וקהילה גדולה יותר.
• השתדלו שלא "לקטר" על בן.ת הזוג אצל בני משפחה וחברים, הם ממשיכים לזכור ולנטור גם לאחר שאתם כבר מזמן השלמתם ועלול להיווצר אקלים רעיל שעלול להסלים את הויכוח הבא שיהיה לכם (ויהיה…)
• לחזור לאינטימיות וקרבה רגשית ופיזית – אל תלכו לישון בנפרד, השתדלו לסיים את היום ולהיכנס למיטה יחד ובוודאי אל תכניסו את הילדים למיטה שלכם…
• היו נדיבים במחמאות ובפירגון והוקירו את בן.ת הזוג שלכם בכל הזדמנות ובעיקר ליד אנשים אחרים. אבל חשוב שתקפידו על מחמאות אמיתיות ואותנטיות ואל תשתמשו במחמאות ובמילים סתמיות.

הרבתי לכתוב על הורים שנמצאים בזוגיות אבל הורים רבים הם הורים יחידנים שמתמודדים כמעט לבד עם כל אתגרי ההורות, מציאת הזמן בין העבודה למשפחה ואיך באוקיאנוס המשימות לא לאבד גם את עצמם.ן…

אז חלק מההצעות מתאימות גם לכם ואני שמחה לכתוב כמה הצעות נוספות –

• אל תהססו לקבל עזרה מבני משפחה או בתשלום (זה שווה את זה) ולצאת לבילוי או לחוג או לפעילות מהנה אחרת,  פנו לכך ערב בשבוע או לכל הפחות פעם בשבועיים רק לעצמכם. כך גם הילדים שלכם לומדים שיש לכם קיום גם חוץ מאשר להיות ההורים שלהם….
• אל תסתגרו רק בתוך הבית והקן המשפחתי הקטן שלכם, השתתפו בפעילויות חברתיות ומשפחתיות, זה יוצר גיוון ו"החלפת אויר" וגם הילדים לומדים שהם חלק ממשפחה וקהילה גדולה יותר.
• שבו לתכנן את סדר היום, את לוח הזמנים ואת סדר המשימות שלכם, זה אולי לא כל כך "ספונטני וזורם" אך יקל עליכם מאוד ויפחית את מצבי התסכול וההתשה שעלולים להיווצר.
• למרות הפיתוי, השתדלו שלא להכניס את הילדים למיטה שלכם. יצירת נפרדות היא תהליך התפתחותי חשוב עבורם ויאפשר גם לכם לשמור על העצמאות והעצמיות שלכם.
• היפטרו משיפוטיות מוגזמת ומהלקאה עצמית. הילדים שלכם צריכים הורים מאושרים, מסופקים ובטוחים בעצמם אז תאהבו את עצמכם.

הפוסט הורות, זוגיות ומה שביניהן הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.

בעיה בויסות חושי:
ילדים שמרגישים חוסר נוחות לגעת במרקמים מסויימים, או נרתעים מריחות או טעמים רבים.

קושי רגשי:
למשל ילד שנחנק בילדותו מאוכל מוצק, עלול להירתע מלאכול מאכלים שמזכירים לו את החוויה שעבר.

גורם סבבתי משפחתי:
הוא בעל השפעה קריטית על התנהגות הילד. הילדים מושפעים ממה שפוגשים בבית ולכן חשוב לחשוף אותם לסוגי מאכלים מגוונים. לאכול יחד איתם לפחות ארוחה אחת ביום ולהוות דוגמה להורה שאוכל מגוון מאחלים נרחב ונהנה מהאוכל.

האם הבררנות מהווה בעיה בריאותית?

אם אתם מודאגים שהילד לא אוכל מספיק מאכלים הנחוצים לבריאותו, או שהוא בעל משקל לא תקין, חשוב לפנות לרופא ילדים ולבקש את חוות דעתו.

מה לא לעשות? לא להכנס למאבקי כוח!

 יש הורים שמפעילים את שיטת המקל והגזר ומאיימים- "אם לא תסיים מהצלחת, לא תקבל ארטיק". סביר להניח שההורה המאיים בנושא האוכל מנסה להכניע את הילד גם בתחומים נוספים. כמו, למשל, " אם לא תסדר את החדר, לא תקבל שוקולד". הילדים לא מבינים את הקשר בין סידור החדר לשוקולד. הם מבינים שההורה יכול למנוע מהם את השוקולד מכיוון שהוא חזק מהם.

 כשמאיימים עליהם ונאבקים בהם הם לומדים שבעולם יש אנשים חזקים מהם ויש חלשים מהם. החזקים מנצחים והחלשים מפסידים.  הילדים רוצים בדיוק כמו הוריהם להיות החזקים, לנצח. כך מתחיל מאבק כוח בבית. במאבק כוח, הילדים ירצו לנצח, ולכן הם עלולים לסרב לאכול חלק גדול מהמאכלים שאתם מציעים להם.

מלחמה לא מייצרת שיתוף פעולה. מלחמה מייצרת התנגדות.

בנוסף, ככל שתתנו תשומת לב רבה סביב האוכל, הילד עלול להסיק בטעות שזו הדרך להשיג התייחסות מהוריו. הוא יתמיד בהתנהגותו הבררנית במטרה להרגיש שרואים אותו. ולכן חשוב לתת לו תשומת לב במהלך היום ללא קשר לאוכל.

מה עוד מומלץ לעשות?

היעזרו בילדים בהכנת הארוחה. הכינו איתם מנות אטרקטביות, למשל- יצרו פרצוף מירקות חתוכים.

ערכו ארוחות משפחתיות באווירה טובה סביב השולחן (לא סביב המסכים).

בזמן הארוחה אפשר לספר סיפור מעניין או לשתף בחוויות היום. כמובן להתאים את רמת השיח לגיל הילד.

 הגישו בכל ארוחה מגוון מאכלים בריאים. חשוב שיהיה על השולחן גם אוכל שהילד אוהב.

אם אינו מעוניין לאכול מה שאתם מציעים, אל תכעסו. אפשרו לו לבחור בלי לחץ וללא התייחסות מיותרת, גם לא התייחסות חיובית.

הוו דוגמה אישית לאכילה בריאה ומגוונת. תנו חיזוקים חיוביים על רצון לטעום טעמים חדשים.  והטיפ החשוב ביותר הוא להיות סבלניים. יש סבירות גבוהה שככל שהילד יגדל הוא ירצה להתנסות במגוון רחב יותר של מאכלים.

הפוסט אכילה בררנית הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.

אז חשבתי, מה באמת אפשר לעשות מדברים שיש בבית? הכנתי מאין "בנק רעיונות" ממנו ניתן לבחור מה שמתאים לכם לאותו יום קיץ

• בריכה ביתית:
  למלא גיגיות מים, אפשר להוסיף פקקים ולבקש מהילד לדוג בעזרת מסננת קטנה או מלקחיים כל פעם פקק אחר לפי צבע שתבקשו.
• סידור גרביים:
  לפזר גרביים (כאלה שזקוקים לקיפול) ולבקש מהילדים למצוא זוגות. או לבקש  מהילדים לאסוף אותם בעזרת אטבי כביסה.
• לבנות אוהל:
  כסאות ושמיכות …הילדים מוזמנים להביא עוד חפצים שישמחו אותם למשחק.
• יום אפיה:
  לאפות עוגיות, להכין פיצה או כריך עם פרצוף מירקות
• פאזל:
  לתת לילדים לצייר ציור, בסיום לגזור את הציור ל 5-6 חלקים ולהפוך אותו לפאזל אישי.
• יצירת בובות:
  להכין בובות מגלילי נייר טואלט ולשחק איתן
• משחק צבעים:
  להראות לילד צבעי עפרון, לשאול אותו איזה צבע הוא רואה? ולבקש ממנו להביא לי משהו באותו צבע. לדוגמא, מראים לו את הצבע האדום, שואלים אותו איזה צבע זה. לאחר שהילד עונה מבקשים ממנו להביא משהו בצבע האדום. עגבנייה, מכונית ועוד.
• התעמלות:
  אפשר לעשות מסלולים, להניח 4 כריות בטור כך שיהיו מרווחים ביניהן, ולבקש מהילד לעבור אותן בכל פעם בצורת התקדמות שונה. פעם בקפיצה מכרית לכרית, בהליכת סללום בין הכריות, בדילוג, בדהירה…לתת לו לבחור דרך התקדמות שהוא רוצה.
• דג מלוח:
  משמיעים שיר או מנגינה, ובכל פעם שההורה עוצר את המוזיקה, הילד "יצור פסל" יעמוד, ישב ללא תנועה…
• עושים חיות:
  משמיעים שיר או מנגינה. בכל פעם שההורה עוצר את המגינה הוא מראה לילד תמונה של בעל חיים. אפשר ממשחק של לוטו או מהאינטרנט. הילד יצטרך להשמיע את הקול של אותה החיה, או לנוע במרחב לפי צורת ההתקדמות של אותה חיה. לדוגמא ההורה מראה תמונה של כלב, הילד ינבח או ילך על ארבע.

ואם מתחשק לכם דווקא איזה טיול רטוב, הנה לינק לטיולים כיפיים עם מים
https://www.aisrael.org/?CategoryID=1346

הפוסט פעילויות בחופשה עם הקטנטנים הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.

1. יש להקפיד על שהות בחוף מוכרז בזמן שהמציל נמצא במקום.
2. שימוש במצופים מומלץ מאוד, אך הם אינם מהווים תחליף להשגחה פעילה.
3. חשוב לזכור, ילדים מתחת לגיל 5 או שאינם יודעים לשחות, חייבים השגחה של מבוגר במים. על המבוגר המשגיח להיות במים, במרחק נגיעה מהילד ובקשר עין עימו, ולהיות פנוי מכל עיסוק אחר.
4. בשביל למלא את סעיף 3, תאמו בינכם (הורים, דודים, סבים-סבתות), מי המבוגר המשגיח על הילדים. אם נבחרתם – תהיו איתם לחלוטין, מבלי להתעסק בנייד או בשיחות עם מבוגרים אחרים.

אל תגידו לי זה לא יקרה! סיבות רבות כמו עייפות, שקיעה במחשבות, שיחה טלפון, שינוי בשגרת ההסעות ועוד עלולות להוביל בלי שימת-לב לשכיחת ילדים ברכב. בכדי למנוע סיכון כלשהו לילדיכם, אנא קראו בעיון את הטיפים הבאים:

1. אל תשאירו ילד ברכב סגור, גם לא לדקה! חשוב לדעת כי גם אם משאירים חלון מעט פתוח, החום במכונית עולה לרמות מסוכנות ביותר לילדים, למבוגרים פגיעים ולבעלי חיים, ולכן זה לא פתרון!
2. בכל יציאה מהרכב, ודאו בטרם נעילה שהרכב ריק מנוסעים.
3. טיפים שהוצעו על-ידי הורים:
4. שימו תיק, ארנק או טלפון ליד כיסא הילד
5. הפעילו תזכורת בטלפון סביב מועד הגעתכם המשוער
6. התקשרו באופן קבוע לבן/בת הזוג לאחר סיום הורדת הילדים או כתבו בקבוצת וואטסאפ ייעודית. שלחו תמונה של כסאות הבטיחות הריקים/ של הילד בגן.

החלטתם לצאת לטיול משותף, בחרתם יעד, התארגנתם והילדים מתרגשים. יופי! לכו להנות. אבל קודם וודאו שעניתם על הנקודות הבאות:

1. התעדכנו בתחזית מזג האוויר, אל תצאו בימים או שעות בהם יש עומס חום.
2. מומלץ להתחיל טיול בטבע מוקדם בבוקר ולסיימו לפני רדת החשיכה.
3. חובה להצטייד בכמות מים מספקת, לפחות 3 ליטר מים לאדם!
4. הולכים רק בשבילים מסומנים, לא מתקרבים לקצה מצוקים ולא מדרדרים אבנים.
5. הדלקת מנגל/מדורה רק במקומות המיועדים לכך. הקפידו לכבותם בסיום השימוש ולא להשאיר גחלים
6. יש לנעול נעליים גבוהות, לא להפוך אבנים ולמנוע כניסה או דחיפת ידיים לשיחים או חורים בסלעים.

הפוסט בטיחות בהתנהלות בחופשת הקיץ הופיע לראשונה ב-קו להורה ויצו.